Bava Batra 118a – בבא בתרא קיח.‏ – Shas HaMeforash

(1)

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לְבָאֵי הָאָרֶץ מַאי לָרַב תַּרְבּוּ נַחֲלָתוֹ קַשְׁיָא.

But according to the one who says that Eretz Yisrael was divided among those who entered Eretz Yisrael, what does the verse: “To the more you shall give the more inheritance” teach? It is obvious that larger families will receive more land due to their greater numbers. The Gemara concludes: This poses a difficulty to one who holds that opinion.

ר״י מיגשרשב״םראב״דרמ״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל

אמר ליה רב פפא לאביי בשלמא למ״ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, היינו דקא צווחן בנות צלפחד למשקל חלק אבוהון שהיה מיוצאי מצרים. אלא למ״ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ, למאי קא צווחן בנות צלפחד, הא ליתיה לאבוהון בבאי הארץ כי היכי דליהוי ליה נחלה. אמר ליה לחזרה וליטול בנכסי חפר. פי׳ לפי [ש]⁠כשנטלו אחי צלפחד החלקים שנטלו בשביל עצמן יש להם מן הדין להחזיר אותן אצל גלעד אבי אביהם שהיה מיוצאי מצרים, כדכתיב לשמות מטות אבותם ינחלו שהן יוצאי מצרים ואוקימנא לחזרה וכדאמרינן לעיל, וכן בני איעזר וכן בני שכם ובני שמידע ובני אשריאל, אלו האבות כולם יש על בניהם להחזיר מן הדין החלקים שנטל כל אחד לעצמו אצל אבי גלעד כמו שאמרנו, ואח״כ יזכו האבות בירושת הכל מגלעד בשוה, ונמצא שזוכה חפר לירושת שתות שהוא מן הכל שלם, (וזכות בני) [וזוכות בנות] צלפחד בחלק אביהם עם אביהם בירושת חפר אביו, ועל נטילה זו החלק הוא דצווחן:

אמר ליה רב פפא לאביי בשלמא למ״ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ היינו דקא צווחי בני יוסף. פי׳ דהוו בני יוסף עם רב, ואבהתיהו דהוו יוצאי מצרים הוו קלילי, דכיון דהוו אינהו נפישי ולא שקלי אלא חולקא דאבהתהון דהוו יוצאי מצרים והוו קלילי משום הכי קא צווחי. אלא למ״ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ אמאי קא צווחי, ואע״ג דעם רב ניהו הא כל חד וחד מיניהו מנאתא דידיה שקל כי היכי דשקיל כל חד וחד משאר שבטיא. ואהדר ליה היינו טעמא דקא צווחן משום דהוו נפישי להו טפלים דלא הוו בני עשרים בביאתן לארץ דלית להו חולקא לנפשיהו, אבל לעולם לבאי הארץ נחלקה, ומאן דהוה בן עשרים חולקא שקיל לנפשיה כי היכי דשקיל כל חד וחד משאר שבטיא, ומשום הנהו טפלים דהוו נפישי ולא שקלי מידי [הוא] דקא צווחי.

האי קושיא דאקשי ליה רב פפא לאביי אליבא דמ״ד לבאי הארץ נתחלקה, לא ס״ד אלא למאן דס״ל אקרקפתא דגברי פליג, והכין הוא דמקשי ליה, בשלמא למ״ד אקרקפתא דגברי [דיוצאי מצרים נתחלקה הארץ היינו דקא צווחי בני יוסף, אלא למ״ד אקרקפתא דגברי] דבאי הארץ נתחלקה אמאי קא צווחי, כל חד וחד מיניהו [חולקא] דנפשיה שקול כי היכי דשקיל כל חד וחד משאר שבטיא. אבל מאי דסלקא שמעתא לקמן לשבטים נחלקה שהוא י״ב חלקים, וכל שבט ושבט ההוא חולקא דידיה דמטא ליה ההוא חלק מי״ב חלקים פלגי ליה לבאי הארץ דאותו שבט, והיינו טעמא דקא צווחי בני יוסף, משום דה⁠(ו)⁠א לא שקל כוליה שבט דידיה אלא כמה דשקל כל שבט ושבט בלי יתר בלי חסר ואע״ג דאינהו עם רב משאר שבטים:

אלא למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה מאי לרב תרבה נחלתו וגו׳ קשיא – ולא גרסינן מאי בין לרב למעט דמההוא לא מצי לאקשויי מידי דהא איצטריך למדרש מיניה דא״י לשבטים איתפלג שלקחו כל השבטים זה כזה ע״פ הגורל שבט המועט כמרובה דהכי משמע על פי הגורל תחלק נחלתו בין שהוא רב בין שהוא מעט אותו השבט מה שיזכהו הגורל יקח לקמן בפירקין (ב״ב קכב.) ועוד דרשינן מיניה דבכספים נתחלקה הארץ אבל מלרב תרבה נחלתו מקשה דמשמע למי שהיה רב ביציאת מצרים כדכתיב בתריה לשמות מטות אבותם ינחלו אע״פ שעכשיו נתמעט בכניסתן לארץ תרבה נחלתו ולאותו שהיה מעט ביציאת מצרים תמעיט גם עתה נחלתו אע״פ שנתרבה והכי קתני לה בספרי בהדיא לרב תרבה נחלתו וגו׳ הרי שיצאו עמו י׳ בנים ממצרים ובכניסתן לא נמצאו אלא ה׳ קורא אני עליו לרב תרבה נחלתו הרי שיצאו עמו ה׳ בנים ממצרים ובכניסתן נמצאו עשרה קורא אני עליו ולמעט תמעיט נחלתו דסלקא דעתך אמינא ניזול בתר השתא קא משמע לן.

קשיא – לדידן קשיא דלא ידעינן לתרוצי קרא אליבא דההוא תנא דהא ליכא למימר לרב תרבה אותו שהוא רב עכשיו תרבה נחלתו ולמעט שהוא מועט עכשיו תמעיט נחלתו דסברא הוא כדכתיב לעיל לאלה תחלק הארץ ולא צריך קרא וגם אין לשון תרבה ותמעיט משמע אלא כשזה נוטל הרבה וזה מעט שחלק איש זה מרובה וחלק חבירו מועט אבל כשכל החלקים שוים אין זה תרבה ותמעיט אלא הכי הו״ל למימר חלק כחלק ינחלו ובחזרה נמי ליכא לאוקומיה דמלשמות מטות אבותם שמעינן לה שפיר אליביה דהאי תנא ועוד תרבה ותמעיט משמע נטילה ראשונה שנוטל כל אחד חלקו קודם שיחזירו לאבותיהם כדכתיב בסיפיה דקרא איש לפי פקודיו יותן נחלתו.

¹משום טפלים דהוו נפישי להו. ולפי זה אפשר אפילו כמאן דאמר לשבטים איתפליג דאף על פי שהיה מנין של יהודה מרובה ממנו טובא לדידהו הוי טפלים טובא ואף על פי שנוטלים חלק כאחד מן השבטים אפילו כן צוחו על שלא היה מספיק לפי הטפלים. אי נמי דאפילו למאן דאמר לשבטים איתפליג לא שיטול שבט המועט באוכלוסין כמרובה אלא שמוסיפין לזה לפי פקודיו וכדכתיב איש לפי פקודיו יותן נחלתו ואחר כך חוזר השבט וחולק למשפחותיו. וכמו כן למטה.

1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.

מט. אמר ליה רב פפא לאביי בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ היינו דכתיב לרב תרבה ולמעט תמעיט אלא למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ מאי לרב ומאי למעט קשיא. כלומר מכדי בין למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ בין למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ, הנהו חולקי לבאי הארץ הוא דאתיהיבו, דאלו יוצאי מצרים לא הוו התם דהא מתו להו במדבר, והשתא ניחזי אנן, האי לרב ולמעט דקאמר רחמנא מאי היא, בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, כיון דעל כרחיך בתרי דרי קא משתעי קרא, חד דרא דיוצאי מצרים דמיפלגא ארעא למניניהו, ואידך דרא דבאי הארץ דמיתיהבי חולקיה לדידהו, היינו דכתיב לרב תרבה ולמעט תמעיט, דאצטריך לאשמועינן דמי שהיה מרובה ביציאת מצרים ונתמעט בביאת הארץ, כגון שהיו עשרה אחים וכולן יתרים מבן עשרים ביציאת מצרים ומתו כולן במדבר ולא נכנס מהם לארץ אלא בנו של אחד מהם, נמצא אותו הבן נוטל עשרה חלקים, חלק אביו וחלק אחי אביו, היינו דכתב לרב תרבה, למי שהיה ראוי ליטול הרבה ביציאת מצרים תרבה את נחלתו אע״פ שנתמעט עכשיו. ולמי שהיה ממועט ביציאת מצרים אע״פ שנתרבה בביאת הארץ, כגון שיצא יחידי ממצרים והוליד עשרה בנים ונכנסו כולם לארץ, תמעיט את נחלתו ואין כולן נוטלין אלא חלק אחד.

אלא למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ מאי לרב ומאי למעט, כיון דהנך דשקלי להו לחולקי לפום מניניהו הוא דאתפלגת ארעא, מאי לרב ומאי למעט, הא כל חד מיניהו חד חולקא קא שקיל. וכי תימא משום חזרה דמחזירין אצל אבותיהם שהיו מיוצאי מצרים וחוזרין וחולקין בשוה, סוף סוף אי בתר חולקא קמיתא דבאי הארץ קא אזלת כולהו כהדדי קא שקלי וליכא חד מינייהו דשקיל טפי מחד חולקא, ואי בתר חזרה דיוצאי מצרים קא אזלת הנך נמי כהדדי קא שקלי, ומאי לרב ומאי למעט. ותו מאי תרבה ומאי תמעיט, (ואי) [דאי] בתר חולקא בתריתא דבאי הארץ דבתר דירתי מיוצאי מצרים קא אזלת, איפכא מסתברא, דזימנין דקרינא בהו לרב תמעיט ולמעט תרבה, כגון מי שהיה מיוצאי מצרים מבן עשרים ולו שני בנים, לזה בן אחד ולזה תשעה, ומת האב ושני בניו ונכנסו בניהם לארץ, נטל כל אחד מהם לתך בחלקו, נמצאת לפניהם קרקע בת חמשת כורין, החזירו הכל אצל אבי אביהם והורישם לשני בניו בשוה, זה נוטל כוריים וחצי וזה נוטל כוריים וחצי שהוא חלק אביו, ונמצאו הט׳ אחים שהם בניו של שני כולם נוטלין כוריים וחצי, ואם כן (היה) [האי] לרב תרבה ולמעט תמעיט, לרב תמעיט ולמעט תרבה מיבעי ליה. וסלקא בקושיא.

נוסחא אחרינא, אמר ליה רב פפא לאביי בין למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ בין למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ מאי לרב ומאי למעט קשיא, כלומר מכדי בין למר ובין למר האי לרב והאי למעט להנך דנתחלקה הארץ לפי מנינן קאי, וא״כ בין למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ובין למאן דאמר לבאי הארץ, כל חד וחד מיוצאי מצרים דהוו מבר עשרים וכל חד מבאי הארץ חד הוא וחד חולקא קא שקיל, ואם כן אמאי קרי ליה לחד רב ולחד מעט. אי משום טפלים דנפישי ליה להאי וזעירי ליה להאי, בין למאן דקמר ליוצאי מצרים בין למאן דאמר לבאי הארץ לאו לפום מניין טפלים דידיה קא שקיל, אלא לקרקף גברי דאבות דהוו מבן עשרים הוא דאיפלוג, ואם כן מאי לרב ומאי למעט.

וכי תימא נהי דיכלת לאקשויי למאן דאמר לבאי הארץ, אלא למאן דאמר ליוצאי מצרים מאי קושיא, הא אצטריך לרב למרובה ביציאת מצרים ונתמעט בביאת הארץ ואצטריך למעט למועט ביציאת מצרים ונתרבה בביאת הארץ. על כרחיך הנך דהוו מרובין ביציאת מצרים כי קא זכו לאו מחמת חד גברא קא זכו, אלא כל חד וחד מחמת נפשיה קא זכי, וכל חד וחד מיניהו באנפי נפשיה חד הוא ולא קרינן ביה לרב, אלא כל חד מהני אחים כשאר גברי דשבטיהו דמו, דכולהו מחד שבטא נינהו וכל חד מינייהו חד חולקא קא מטי ליה מחמת נפשיה, וסוף סוף אי בתר ביאת הארץ קא אזלת איפכא מיבעי ליה, לרב תמעיט ולמעט תרבה, ואי בתר יציאת מצרים קא אזלת דהוו מרובין בההיא שעתא כל חד וחד לנפשיה קא זכי ובאנפי נפשיה קאי כשאר בני שבטו ולא קרינא ביה לרב. וסלקא בקושיא:

נ. אמר ליה רב פפא לאביי בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ היינו דקא צווחן בנות צלפחד, דכיון דהוה אבוהון מיוצאי מצרים אע״ג דליתיה בביאת הארץ ירתן ליה בנתיה, אלא למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ אמאי קא צוחן הא ליתיה לאבוהון בביאת הארץ דלישקול. ואי משום נפשיהו, כי איפלג ארעא לגברי איפלג לנשי לא איפלג. אמר ליה לחזרה וליטול בנכסי חפר. דאע״ג דארץ ישראל לגברי איפלג לנשי לא איפלג, הני מילי דכי מנינן להו מעיקרא לבאי הארץ ופלגינן לה לארעא לפום מינינהו לא פלגינן לה אלא לפום מנינא דגברי, מיהו כיון דלמאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ צריכין הן להחזיר כל החלקים אצל אבותיהם שהיו מיוצאי מצרים, וחוזרין ומנחילין לבניהם בשוה כל אחד ואחד לפי זכותו בנחלת אביו, נמצא כשנטלו אחי צלפחד החלקים שנטלו מחמת עצמן בביאת הארץ וכן בני איעזר ובני חלק ובני שכם (אחד) ובני שמידע ובני אשריאל, יש עליהם מן הדין להחזיר את כל החלקים שנטלו בביאת הארץ מחמת עצמן (אבל) [אצל] גלעד אבי אביהם שהיה מיוצאי מצרים, דהא למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ מוקים ליה להאי לשמות מטות אבותם ינחלו לחזרה כדאמרינן לעיל, ונמצא שכל החלקים חוזרין אצל גלעד, ואחר כך יזכה חפר ואיעזר וחלק ושכם ושמידע ואשריאל בכל מכח גלעד אביהן בשוה, נמצא כל אחד מהם נוטל שתות, וכיון שזכה חפר בחלקו שהוא שתות שלם, הרי בניו של צלפחד ואחיו יורשין, וכיון שלא היו לו לצלפחד בנים כי אם בנות הרי בנות צלפחד יורשות חלק אביהם בנכסי חפר אביו, שהוא השתות שהגיע לו מגלעד אביו, וכי קא צוחן אהאי חולקא הוא דקא צוחן, ולא למימרא דהיה לאבוהון חולקא מחמת נפשיה.

ואמר ליה רב פפא לאביי בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים היינו דקא צוחי בני יוסף דכתיב וידברו בני יוסף אל יהושע לאמר מדוע נתת לי גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב, משום דהוו מועטין ביציאת מצרים ונתרבו בביאת הארץ ולא נטלו אלא חלק המגיע למנין המועטין שהיו ביוצאי מצרים, ויש אחים שהיו עשרה בביאת הארץ ולא הגיע להם אלא חלק אחד שירשו מאביהם שהיה מיוצאי מצרים, אלא למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ אמאי צוחי כולהו באי הארץ שקול חולקא בהדדי, דארץ ישראל לאו לשבטים אפלוג אלא לקרפף גברי אפלוג. ומפרקינן משום טפלים דהוו נפישי להו. דלאו הוו בביאת הארץ מבן עשרים ולא שקול חולקא בהדי באי הארץ. ומסקנא דארץ ישראל לשבטים איפלוג, הילכך לדברי הכל שפיר קא צוחי בני יוסף, משום דהוו נפישי משאר שבטים ולא שקול לחולקא אלא כחד משאר שבטים:

נא. מאי דכתיב אם עם רב אתה עלה לך שם, התם עצה טובה קמ״ל דמיבעי ליה לאיניש לאזדהוריה מעינא בישא. והיינו דקאמר להו יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם, אמר להם לכו והחביאו עצמכם שלא תשלוט בכם עין רעה:

תוס׳ בד״ה בשלמא למ״ד כו׳ והוי להו עשרה בנים כו׳ כצ״ל:

ד״ה ולמ״ד לבאי הארץ כו׳ נ״ב זה הדבור שייך לעמוד שני:

והוא לא היה בתוך העדה זו עדת מרגלים. קשיא לן למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ מאי נפקא מינה במה שלא היה אביהם בעדת מרגלים ומתלוננים אפילו היה מהן היו יורשים. ויש לומר דנפקא מינה לחלק בכורה דחלק פשוטות היו נוטלין אפילו אם היה בעדותן אבל בחלק בכורה לא היו נוטלות בנכסי חפר דאי מכח אבוה דאבוה קירתי חלק בכורה מאי עבידתיה כדאמר בפרק מי שמת ואף על גב דמסיק התם לימא ליה מכח שניהם דאבא קאתינא ובמקום אב קאמינא הכא אי במקום אב קיימי לא היה ראוי לחלוק בארץ אלו היה בעדת מרגלים. עוד נראה לי דנפקא מינה גם לחלק פשיטות לענין ליטול בנחלת אבי אביהן ואף על פי שאדם יכול לומר על אחי אבי קא יריתנא כמו שיכול לומר על אבי אביו כדמוכח בפרק מי שמת דוקא במקום שאביו ראוי לירש אבל במקום שאין אביו ראוי לירש אינו יורש את אחי אביו שהרי בא לירש את אחיו במקום אחי אביו אלא מפני שהוא במקום אביו ליורשו דבשלמא בן הבן בא מכח זקנו וכדכתיב תחת אבותיך יהיו בניך כדאיתא התם. ומסתברא כלישנא קמא לפי שיש לומר גם אחי אביו היינו יורשו מכח אביו אלא לפי שאין האח יורש אלא במשמוש נחלה אצל האב והאב מוריש את בניו ואת בני בניו. עליות.

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי לבאי הארץ נתחלקה הארץ, מאי [מה פירוש] הציווי ״לרב תרבו נחלתו״ (במדבר כו, נד)? הרי אם מחולקת הארץ בשווה לכל באי הארץ, מובן הדבר מאליו! ואומרים: אכן קשיא [קשה] הדבר.

But according to the one who says that Eretz Yisrael was divided among those who entered Eretz Yisrael, what does the verse: “To the more you shall give the more inheritance” teach? It is obvious that larger families will receive more land due to their greater numbers. The Gemara concludes: This poses a difficulty to one who holds that opinion.

מאמרים באתר אסיף

חלוקת הארץ בימי יהושע / הרב דותן הרץ (ניצני ארץ יח, מרכז הרב תשע״ג)

ר״י מיגשרשב״םראב״דרמ״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל

(2) וַאֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם הַיְינוּ דְּקָא צָוְוחָן בְּנוֹת צְלָפְחָד אֶלָּא למ״דלְמַאן דְּאָמַר לְבָאֵי הָאָרֶץ אַמַּאי צָוְוחָן הָא לֵיתֵיהּ דְּלִשְׁקוֹל.

The Gemara presents the second question. And Rav Pappa said to Abaye: Granted, according to the one who says that Eretz Yisrael was divided among those who left Egypt, this is why the daughters of Zelophehad cried out in protest of the fact that they would be denied their father’s portion, to which he was entitled as one who left Egypt. But according to the one who says that Eretz Yisrael was divided among those who entered Eretz Yisrael, why did they cry out in protest; after all, Zelophehad was not there to take his portion, so his daughters should have no claim to the land?

מיוחס לר׳ גרשוםר״י מיגשרשב״םראב״דרמ״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

היינו דקא צווחן בנות צלפחד – משום דאבוהון מיוצאי מצרים היה ומבקשות לירש חלקו:

אלא למ״ד לבאי הארץ – נתחלקה הארץ לא הוה להן למשקל מידי דהא מת במדבר:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היינו דקא צווחן בנות צלפחד – למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו שזכה בארץ ישראל כי אין לו בן שאילו היה לו בן היה נוטל הבן חלקו של אבינו שהיה מיוצאי מצרים ועתה בשביל שאין לו בן למה לא נירש את חלקו.

לא הוה – לצלפחד נחלה בארץ ישראל דלישקול לא הוא ולא יוצאי יריכו בזכותו שהרי לבאי הארץ ניתנה ואפילו אם היה לו בן לא היה נוטל כלום בשביל אביו ואפילו בשביל עצמו אם הוא פחות מכ׳ ומאי האי דקא צווחן בשביל שאין לו בן.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] שליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, היינו דקא צווחן [זהו הטעם שהיו צווחות] בנות צלפחד ורצו גם הן חלק בירושת הארץ, שהרי צלפחד אביהן היה מיוצאי מצרים. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי לבאי הארץ נתחלקה הארץ, אמאי צווחן [מדוע צווחו]? הא ליתיה דלשקול [הרי צלפחד אביהן איננו כאן, כדי שיטול] את חלקו בנחלה!

The Gemara presents the second question. And Rav Pappa said to Abaye: Granted, according to the one who says that Eretz Yisrael was divided among those who left Egypt, this is why the daughters of Zelophehad cried out in protest of the fact that they would be denied their father’s portion, to which he was entitled as one who left Egypt. But according to the one who says that Eretz Yisrael was divided among those who entered Eretz Yisrael, why did they cry out in protest; after all, Zelophehad was not there to take his portion, so his daughters should have no claim to the land?

מיוחס לר׳ גרשוםר״י מיגשרשב״םראב״דרמ״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) אֶלָּא לַחֲזָרָה וְלִיטּוֹל בְּנִכְסֵי חֵפֶר.

Abaye answers: Rather, according to this opinion, the protest of Zelophehad’s daughters was in reference to the returning of the portions from the generation that entered Eretz Yisrael to the generation that left Egypt, as described in the baraita above. And accordingly, Zelophehad’s daughters demanded to take their portion in the property of their grandfather Hepher, who received land posthumously through his children, their uncles.

מיוחס לר׳ גרשוםר״י מיגשרשב״םראב״דרמ״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אלא לחזרה וליטול בנכסי חפר – צווחן כלומר דאפילו למאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה משום הכי צווחן משום חזרה ליטול בנכסי חפר אביו של צלפחד שהיו לו בנים לחפר שנולדו במדבר ובאו לארץ ונטלו חלקם ואחר כך היה להם להחזיר אצל חפר אביהן ולחזור ולחלק בשוה עם בנות צלפחד שהן תחת אביהן ואמטו להכי צווחן:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא לחזרה וליטול בנכסי חפר – דמאן דאית ליה לבאי הארץ אית ליה חזרה שמחזירין לאבותיהן כל מה שנטלו וחוזרין ויורשין מאבותיהן כמשפט והכי אמרי למה יגרע שם אבינו צלפחד מתוך משפחתו שהיה לו לזכות עם אחיו בנכסי חפר זקננו אילו היה לו בן כשיטלו בני חפר שהם אחי אבינו נחלה בא״י יחזירו אותה לחפר אביהן ויוריש אותה לכל בניו ויטול אבינו שהוא בכור ב׳ חלקים או הוא או בנו שקם תחתיו כדכתיב ואם אין לו עיין עליו והשתא שאין בן למה לא נקום תחת אבינו לירש נחלתו הבאה לו מחפר אביו ע״י חזרה שהחזירוה בניו או בני בניו שהיו מבאי הארץ שהרי בן הבן יורשת עם האחין ולקמן נמי אמרינן דרשניות היו והיו יודעות שבת הבן תירש עם האחין שלמדו מפרשת יבמין כדלקמן (דף קיט:).

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר לו אביי: אלא בוודאי לדעת מי שסבור כן, הכוונה היא לענין חזרה, שהרי כפי שראינו בברייתא, לדעה זו מחזירים באי הארץ את הנחלה ליוצאי מצרים, ומכוחם חוזרים וחולקים, ואף בנות צלפחד דרשו ליטול חלק בנכסי חפר אבי צלפחד.

Abaye answers: Rather, according to this opinion, the protest of Zelophehad’s daughters was in reference to the returning of the portions from the generation that entered Eretz Yisrael to the generation that left Egypt, as described in the baraita above. And accordingly, Zelophehad’s daughters demanded to take their portion in the property of their grandfather Hepher, who received land posthumously through his children, their uncles.

מיוחס לר׳ גרשוםר״י מיגשרשב״םראב״דרמ״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם הַיְינוּ דְּקָא צָוְוחָן בְּנֵי יוֹסֵף דִּכְתִיב {יהושע י״ז:י״ד} וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לְבָאֵי הָאָרֶץ מַאי קָא צָוְוחִי כּוּלְּהוּ שְׁקוּל.

The Gemara presents Rav Pappa’s third question: Granted, according to the one who says that Eretz Yisrael was divided among those who left Egypt, this is why the descendants of Joseph cried out in protest of the fact that they would receive an inadequate portion of land due to the fact that they had proliferated greatly in the wilderness. As it is written: “And the children of Joseph spoke to Joshua, saying: Why have you given me but one lot and one part for an inheritance, seeing I am a great people, because the Lord has blessed me thus” (Joshua 17:14). But according to the one who says that Eretz Yisrael was divided among those who entered Eretz Yisrael, what is the reason they were crying out? They were all entitled to take their own portion of land and should have had no cause for complaint.

מיוחס לר׳ גרשוםר״י מיגשרשב״םראב״דרמ״הרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

היינו דקא צווחן בני יוסף – דאבוהן מיוצאי מצרים נינהו וצווחן על חלק אבוהון:

הא כולהו שקלי – כל אחד חלקו: ומשני לעולם לבאי הארץ הוי ומשום טפלים דאיתא בהו טפי משאר שבטים דכתיב בן פורת יוסף שהן פרין ורבין טפי וצווחן דלא שקלי לצורך טפלים ודחיקי להו דוכתייהו:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היינו דקא צווחי בני יוסף – שהיו עכשיו מרובין וגברו יותר משאר שבטים והן לא נטלו אלא לחשבון של יוצאי מצרים והיתה נחלת כל אחד מועטת מחלק כל איש ואיש מישראל.

כולהו שקול – בשוה ומיהו לקמן אמרינן דארץ ישראל לשבטים איתפלג ובדין צווחו בני יוסף שלא נטלו אלא כאחד מן השבטים אף על פי שאין גדול בכל השבטים כשבט שלהן אלא משום דמבעיא ליה לקמן לא בעי לתרוצי הכי.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים היינו דקא צויחו בני יוסף – פי׳ דאמרינן ארץ ישראל לקרקפתא איפלוג ולפיכך צווחו הם לפי שמועטים היו ונתרבו ואין נחלתם לפי מנינם הראשון מספקת להם שנתרבו ביותר מכל השבטים.
אלא למאן דאמר לבאי הארץ אמאי צווחי דאפילו תימא נמי דלשבטים איפליג ארץ ישראל בני יהודה נמי דהוי נפישי מינייהו טובא כדכתיבי קראי אמאי שתקו ואינהו גופייהו כיון שהיה להם חלק כאחד מן השבטים אע״פ שמרובה מהם אמאי צווחו אלא ודאי ליוצאי מצרים נתחלקה ולקרקפתא וצווחו משום שהיו מועטין ונתרבו לפי חשבון יותר מכל השבטים שהרי במנין ראשון אתה מוצא שהיו בני מנש׳ שנים ושלשים אלף ומאתים ובמנין שני שהיו שנים וחמשים אלף ושבע מאות הרי שנתרבו עשרים אלף וחמש מאות ואין לך בכל השבטים שנתרבה כל כך וזיל קרי בי רב.
ופריק משום טפלים דהוו נפישי להו שנתרבו הרבה עד שאין שבט בישראל מרובה באוכלסין כמותם אלא שלא הגיעו לכלל עשרים ומעתה לאביי יכולין אנו לומר דלשבטים איפלוג וכדתניא לקמן.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בא״ד וההיא דרשה דספרי הויא לפי המסקנא עכ״ל בתוספות ישנים אינו אלא גליון ונ״ל שטעות נפל בו וצריך להיות וההיא דרשה דכספים הויא לפי כו׳ ודו״ק:

בגמ׳ אלא למ״ד לבאי הארץ אמאי קא צווחי כו׳ בספר ג״א הקשה כיון דלמ״ד לבאי ארץ נמי חזרה נחלה אצל אביהן א״כ יתום שיצא ממצרים ולא היה לו אבות לא לקח כלום וקשיא א״כ מאי פריך למ״ד כו׳ אמאי צווחי הלא הרבה יש להם לצווח דלא לקחו אלא אותם שיש להם אבות ואותן בני עשרים שבאו לארץ ולא היה להם אבות כו׳ לא נטלו וא״כ שפיר צווחו כו׳ עכ״ל ע״ש ולא משמע כן מתוך שמעתין דודאי בן עשרים מבאי ארץ שהיו לו אבות מיוצאי מצרים חזרה נחלתו אצל אביו ובן כ׳ מבאי ארץ שלא היו לו אבות מיוצאי מצרים נוטל מיהא בזכות עצמו כדאמרי׳ לקמן וכ״כ התוס׳ בהדיא לעיל לפר״ת דנ״מ לענין טפלים כו׳ ע״ש ודו״ק. עוד כתב שם והאריך בו דאם נאמר אם היה לאח א׳ מהן בת ולשני בן דחזרה חלק נחלה ליוצאי מצרים ויחלוקו האחים בשוה ותטול הבת חלק א׳ זה אינו דכיון שלא היה לכ״א בן שיזכה בחלוקה במקומו אין האח מיוצאי מצרים זכה בשום דבר כו׳ עכ״ל אבל מתוך שמעתין מוכח דאינו כן כמ״ש התוס׳ בהדיא לקמן בד״ה ובזכות אבי אמותיהן כו׳ ע״ש ומה שהקשה דא״כ למ״ד לבאי הארץ אמאי לא נטלו בנות צלפחד חלק אביהן הא איכא למימר דנטלו חלק אביהן צלפחד דהיינו שהחזירו בני אחי צלפחד חלקן לאביהן ויהיה צלפחד חולק עם אחיו ואחר כך יורשים בנותיו ממנו חלקו ואמאי לא מוקי מתני׳ נמי כמ״ד לבאי ארץ דנוטלין חלק צלפחד שבא לו ע״י חזרה מבן אחיו ונוטלין ג״כ ב׳ חלקים מנכסי חפר שבאו לו מבני אחיו של חפר ע״י חזרה עכ״ל ולאו קושיא היא כלל דלא ה״ל למיתני חלק אביהן סתם אלא חלקו בנכסי אחיו כדקאמר לבסוף וחלקו עם אחיו בנכסי חפר ודו״ק:

ועוד שואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] כי ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, היינו דקא צווחן [זהו הטעם שהיו צווחים] בני יוסף שהתרבו ביותר מזמן שיצאו ממצרים ועד הכניסה לארץ, דכתיב [שנאמר]: ״וידברו בני יוסף את יהושע לאמר מדוע נתתה לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני ה׳״ (יהושע יז, יד), אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי לבאי הארץ נתחלקה הארץ, מאי קא צווחי [מדוע צווחו] בני יוסף? והרי כולהו שקול [כולם נטלו בשווה] כל אחד ואחד מבאי הארץ!

The Gemara presents Rav Pappa’s third question: Granted, according to the one who says that Eretz Yisrael was divided among those who left Egypt, this is why the descendants of Joseph cried out in protest of the fact that they would receive an inadequate portion of land due to the fact that they had proliferated greatly in the wilderness. As it is written: “And the children of Joseph spoke to Joshua, saying: Why have you given me but one lot and one part for an inheritance, seeing I am a great people, because the Lord has blessed me thus” (Joshua 17:14). But according to the one who says that Eretz Yisrael was divided among those who entered Eretz Yisrael, what is the reason they were crying out? They were all entitled to take their own portion of land and should have had no cause for complaint.

מיוחס לר׳ גרשוםר״י מיגשרשב״םראב״דרמ״הרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) מִשּׁוּם טְפָלִים דַּהֲווֹ נְפִישִׁי לְהוּ.

The Gemara answers: They protested due to the children, as they had many children who were not entitled to a portion of the land.

ר״י מיגשרשב״םראב״דרמ״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משום טפלים – יתומים שלא היו בני עשרים בכניסתם לארץ וגם לא היה להם אב הנכנס לארץ שינחילם חלקו כשימות וגם לא היה להם שום מוריש שיצא ממצרים שיירשו ממנו על ידי חזרה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משום טפלים דהוו נפישי להו. ולפי זה אפשר אפילו כמאן דאמר לשבטים איתפליג דאף על פי שהיה מנין של יהודה מרובה ממנו טובא לדידהו הוי טפלים טובא ואף על פי שנוטלים חלק כאחד מן השבטים אפילו כן צוחו על שלא היה מספיק לפי הטפלים. אי נמי דאפילו למאן דאמר לשבטים איתפליג לא שיטול שבט המועט באוכלוסין כמרובה אלא שמוסיפין לזה לפי פקודיו וכדכתיב איש לפי פקודיו יותן נחלתו ואחר כך חוזר השבט וחולק למשפחותיו. וכמו כן למטה. הראב״ד ז״ל והרשב״א ז״ל.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: משום טפלים (תינוקות) הקטנים מבני עשרים דהוו נפישי להו [שהיו מרובים להם] יותר מאשר לשבטים אחרים, והם דאגו שלא תהא הנחלה מספיקה לכל ילדיהם.

The Gemara answers: They protested due to the children, as they had many children who were not entitled to a portion of the land.

ר״י מיגשרשב״םראב״דרמ״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) אָמַר אַבָּיֵי שְׁמַע מִינַּהּ לָא הֲוָה חַד דְּלָא שָׁקֵיל דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ הֲוָה חַד דְּלָא שָׁקֵיל אִיבְּעִי לֵיהּ לְמִצְוַוח וְכִי תֵּימָא דִּצְוַוח וְאַהֲנִי כַּתְבֵיהּ קְרָא דִּצְוַוח וְלָא אַהֲנִי לָא כַּתְבֵיהּ קְרָא הָא בְּנֵי יוֹסֵף דְּצָוְוחִי וְלָא אַהֲנִי וְכַתְבִינְהוּ קְרָא.

Abaye said: Learn from the fact that the Bible records the complaints of only the daughters of Zelophehad and the descendants of Joseph that there was not one other individual who did not take a portion of land; as if it enters your mind that there was even one other who did not take a portion of land, he should have cried out in protest. And if you would say: The verse wrote about one who cried out and his protest was effective, and the verse did not write about one who cried out and his protest was not effective, that is difficult. But there is the counterexample of the descendants of Joseph, who cried out and their protest was not effective, and the verse wrote about them.

מיוחס לר׳ גרשוםר״י מיגשרשב״םראב״דרמ״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אמר אביי – איכא למשמע מהא הלכה בין למאן דאמר ליוצאי מצרים כו׳ לא הוה חד דלא שקיל. אפי׳ טפלים דאליבא דת״ק דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה ומוציא את הטפלים (אפי׳ הכי לא) [דלא] שקלי בזכות עצמן אפי׳ הכי שקלי בשביל אביהן שיצאו ממצרים ושקלו נחלת אביהן בארץ. ולאידך תנא נמי דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ ומוציא את הטפלים אפי׳ הכי שקלו טפלים משום דחזרה נחלה אצל אביהן לירת מכח אביהם עם שאר אחיהם בשוה. ואי ס״ד דלא שקלי הוה להו למיצווח כדצווחי בני יוסף על הטפלים שלהן. וכי תימא ודאי צווחו אלא הני דצווחי ואהני דיהבו להו נחלה על שצווחו כת׳ ביה קרא אבל צווחו ולא אהנו צווחתם לא כתב. והא בני יוסף דצווחו ולא אהני להו אפי׳ הכי כתביה קרא. ומשני לעולם דצווחו ולא אהנו ומשום הכי לא כתבינהו קרא. ודקא קשיא לך הא בני יוסף דצווחו ולא אהני ואפי׳ הכי כתבינהו התם לאו משום האי טעמא הוא דמצית למימר דלא הוה דלא שקיל דודאי הוה ולגבי בני יוסף משום הכי כתבינהו דעצה טובה קמ״ל וכו׳ אבל אי לאו הכי לא כתבינהו:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמע מינה – מצווחת בני יוסף ובנות צלפחד דלא הוה חד בכל השבטים דלא שקיל או הוא או אביו ואף על גב דהוה מצי מתרמי דאליבא דמאן דאמר ליוצאי מצרים כל אותן שיצאו פחות מבן עשרים בלא אב לא נטלו חלק בארץ שהרי לא הן ולא אביהן היו מיוצאי מצרים דטפלין שיצאו לא נתחלקה להם ואפילו הכי לא איתרמי שלא יצא יתום ממצרים פחות מבן עשרים ואם יצא אם כן מת אחד מקרוביו במדבר שהיו מיוצאי מצרים להורישו חלקו דומיא דבנות צלפחד שלא היו ראוין ליטול חלק בארץ כדתניא בסיפרי איש לפי פקודיו להוציא את הנשים דדמו לטפלים ואפילו הכי ירשו חלק אביהן ולמאן דאמר לבאי הארץ נמי כל הנכנסין לארץ פחות מבן עשרים לא נטלו חלק בארץ אלא על ידי חזרה וכגון שהיו מורישיו מיוצאי מצרים ואם לאו לא יטול ואפילו הכי לא הוה חד דלא שקיל דלא איתרמי מילתא דכל אותן שנכנסו לארץ בני עשרים נטלו חלקם והטפלים יתומין הפחותים מבן עשרים נטלו כולן על ידי חזרה כבנות צלפחד ואותן שהיה להם אב ואם ולא היו יכולין ליטול בחזרה לא מאבי אביהן ולא מאבי אמותיהן שהרי אביו ואמו קודמין הרי אביהן נוטל חלק בארץ משום באי הארץ וכמאן דשקיל איהו דמי ואין לו לצעוק.

איבעי ליה למצווח – כבנות צלפחד ובני יוסף וגם הנביא היה לו לכתוב כדכתיב בבנות צלפחד ובני יוסף.

דצווח ואהני – כגון בנות צלפחד.

דצווח ולא אהני – שלא יכול לגזול שאר שבטים וליתן להם ומה שהשיבם עלה לך היערה וגו׳ לדרשה איצטריך כדלקמן ולא כפשטיה שנתן להם יערות להרחיב נחלתן שאם מנחלת שבט אחר הן אין הרשות בידו ואם של מטה בני יוסף היו הרשות בידם לכרות היער ולגרשם ועדיין לא נתנה להם יהושע כלום.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א בעקבות הדיון בטענותיהם של בנות צלפחד ובני יוסף אמר אביי, שמע מינה [למד מכאן] כי לא הוה חד [היה אחד] מבין כל באי הארץ שלא שקיל [נטל] חלק בארץ ישראל, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שהוה חד [שהיה שם אחד] שלא שקיל [נטל], איבעי ליה למצווח [צריך היה לו לצווח] ולהתאונן לפני משה או לפני יהושע על שלא קיבל נחלה, כפי שעשו בנות צלפחד ובני יוסף. וכי תימא [ואם תרצה לומר]: מי שצווח ואהני כתביה קרא [והועיל הדבר כתבו המקרא], זה שצווח ולא אהני [הועיל] לא כתביה קרא [כתבו המקרא], ואולי היו כאלה שצווחו על שלא קיבלו נחלה, אלא שגם לאחר שהתלוננו לא ניתן להם דבר — הא [הרי] בני יוסף דצווחי [שצווחו] ולא אהני [הועיל הדבר] ובכל זאת כתבינהו קרא [כתב אותם המקרא], ואם לא נכתבו במקרא עוד טענות אחרות, משמע שכל אחד קיבל חלקו בארץ ישראל.

Abaye said: Learn from the fact that the Bible records the complaints of only the daughters of Zelophehad and the descendants of Joseph that there was not one other individual who did not take a portion of land; as if it enters your mind that there was even one other who did not take a portion of land, he should have cried out in protest. And if you would say: The verse wrote about one who cried out and his protest was effective, and the verse did not write about one who cried out and his protest was not effective, that is difficult. But there is the counterexample of the descendants of Joseph, who cried out and their protest was not effective, and the verse wrote about them.

מיוחס לר׳ גרשוםר״י מיגשרשב״םראב״דרמ״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) הָתָם עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לַן דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְאִיזְדְּהוֹרֵי מֵעֵינָא בִּישָׁא וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר לְהוּ יְהוֹשֻׁעַ דִּכְתִיב {יהושע י״ז:ט״ו} וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ אִם עַם רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה אֲמַר לְהוּ לְכוּ וְהַחְבִּאוּ עַצְמְכֶם בִּיעָרִים שֶׁלֹּא תִּשְׁלוֹט בָּכֶם עַיִן רַע

The Gemara rejects Abaye’s inference: Generally, the verse would not record an instance where one cried out if his protest was not effective, and there, the verse includes the protest of Joseph’s descendants in order to teach us a measure of good advice: That a person should be wary of the evil eye. And this is what Joshua said to them, as it is written: “And Joshua said unto them: If you be a great people, go up to the forest, and cut down for yourself there in the land of the Perizzites and of the Rephaim” (Joshua 17:15). Joshua said to them: Go and conceal yourselves in the forests so that the evil eye will not have dominion over you.

ר״י מיגשרשב״םראב״דרמ״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשני התם עצה טובה קא משמע לן – בשביל שלמדין אנו ממה שהשיב להם יהושע דמיבעי ליה לאיניש להטמין עצמו לאזדהורי מעינא בישא להכי כתביה קרא לצווחת בני יוסף.

ויאמר להם יהושע – להוסיף נחלה אי אפשר אך עצה טובה אני נותן לכם שאם עם רב אתה עלה לך היערה וגו׳ ובראת כרות היער ותבנה לך שם בית מושב כדכתיב וברא אותהן בחרבותם (יחזקאל כג).

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עם רב אתה עלה לך היערה א״ל לכו והחבאו כו׳. יש לפרש עלה מלשון עולי עין דמייתי לקמן ופי׳ רש״י פרק מי שמתו מלשון סילוק שתסלק עין רע ממך כשתחבא ביער שהוא מקום מחבא ואותיות היע״ר לסימן נוטריקון היע״ר יסלק עין רע וא״ל אנן מזרעא דיוסף כו׳ הוא ממה שאמרו לא ימצא לנו ההר כלומר כי אף בהר שהוא מקום מגולה לא ימצא לנו עין רע להזיק דכתיב בן פורת גו׳ ועיין בזה בחידושי אגדות פ׳ הפועלים:

ודוחים: מבני יוסף אין ראיה, כי התם [שם] נכתב הפסוק לא כדי להודיענו את טענתם, אלא עצה טובה קא משמע לן [השמיע לנו], דאיבעי ליה לאיניש לאיזדהורי מעינא בישא [שצריך לו לאדם להיזהר מעין רעה]. והיינו דקאמר להו [וזהו שאמר להם לבני יוסף] יהושע בתשובה לדרישתם, דכתיב [שנאמר]: ״ויאמר אלהם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם...⁠״ (יהושע יז, טו), שיכרתו את היער וישבו שם. אמר להו [להם]: כיון שאתם רבים כל כך, לכו והחבאו עצמכם ביערים כדי שלא תשלוט בכם עין רע.

The Gemara rejects Abaye’s inference: Generally, the verse would not record an instance where one cried out if his protest was not effective, and there, the verse includes the protest of Joseph’s descendants in order to teach us a measure of good advice: That a person should be wary of the evil eye. And this is what Joshua said to them, as it is written: “And Joshua said unto them: If you be a great people, go up to the forest, and cut down for yourself there in the land of the Perizzites and of the Rephaim” (Joshua 17:15). Joshua said to them: Go and conceal yourselves in the forests so that the evil eye will not have dominion over you.

ר״י מיגשרשב״םראב״דרמ״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון